9 באוקטובר 2009

ספיישל אינדי-נגב אצלנו עלה לרשת!

ממש לפני אחד הפסטיבלים החשובים והמשפיעים בארץ, יובל בורשטיין מעלה שעתיים של הכנה נפשית ובירוקראטית לקראת הפסטיבל.

מוסיקה וראיונות עם כמה מהאמנים שיופיעו באירוע. גלעד כהנא, דויד פרץ, ניצן חורש, דיויד בלאו, אבי עדאקי, בני בשן וגם מתן נויפלד, מארגן הפסטיבל, יתנו לכם טיפול כולל ומקיף על כל מה שרציתם לדעת על הפסטיבל ואולי לא הספקתם לשאול. ועוד ועוד מוסיקה של מריונטה סול, אביב גדג', יהודה לדג'לי, אלקטרה, בום פאם, רייסקינדר ואחרים.

להאזנה כאן או דרך ערוץ האירוחים שלנו ב iCast.

(קרדיט תמונה: מירב שחם).

4 בספטמבר 2008

הלייבל האינטרנטי BirdSong ברדיו


בשבוע שעבר התארחו באולפן אנשי הלייבל האינטרנטי BirdSong. עם חומרים מאמנים שפועלים עצמאית או במסגרת הלייבל, דברים חדשים שלא יצאו עדיין, קטעים מיוחדים ואחרים שיצאו לאור רק במסגרת הלייבל. 



את הראיון אפשר לשמוע כאן או כרגיל דרך דף האירוחים שלנו.

(תמונה: דודו המנחם).
 

24 באוגוסט 2008

קטב מרירי היו באולפן, התוצאות לפניכם

בעקבות אלבום הבכורה של ההרכב "קטב מרירי", מתארחים באולפן שניים מחברי ההרכב - חיים רחמני ושי לווינשטיין. יחד עם טליק אדיר, מחברי קבוצת "גושפנקא", הם מדברים על האלבום החדש, על מוזיקה ניסיונית בארץ, הגות והוגים ועוד. בתכנית קטעים מהאלבום החדש, קטעים שטרם ראו אור וקטעים מפרוייקטים אחרים.

בעז עילם ראיין, ואת התוצאה אפשר לשמוע כאן, או דרך דף האירוחים שלנו ב iCast.

שבוע הבא ברדיו הר הצופים מארח, חברי הלייבל האינטרנטי BirdSong בחומרים של הלייבל, חומרים מקוריים ועוד.

20 באוגוסט 2008

Pits בבית פיתקית


(כתב: דודו המנחם).

פיטס, כי זה מה שנשאר לי בראש אחרי מוצ"ש האחרון בבית פיתקית. זה, ואולי הביקיני של ג'קי מזק"א, למי שבקטע (וגם אני בקטע, כמו שהיה אומר רייסקינדר).

כלומר, בעיקר בקטע של פיטס, ופחות בקטע של זק"א. מורחת לאקום, שפתחו את הערב, היו חביבות. שתי בחורות + אריאל קליינר על התופים. מי שהיה ההבטחה הירושלמית להיות המקבילה הגברית אולי של הדרה לוין-ארדי, והנה הוא שותף פעיל בלייבל הכאוטי הזה, ועוד כמתופף. איך הזמנים משתנים.

לגבי מורחת לאקום, במשחק מילים על "מורה חיילת", ההרכב השני שבו קליינר מתופף, הייתי אומר שכאשר השירה היא בעברית המהות של הלהקה מקבלת צורה טובה יותר. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שפיתקית הוא אחד הלייבלים הבולטים שראשיו מעודדים פעילות בעברית. לא באופי כופה או מכוון, אבל אחרי התוודעות ליוני כדן, וגם התבוננות בפעילות של דני הדר ונגה שלו, לא מפתיע שגם הקטעים בעברית של מוחקת לאקום מחברים אותם למקום ולזמן הזה. פחות מאשר ניסיון להתחבר לסצנה אחרת או מקום אחר. ברגעים ששתי הזמרות השתמשו בעברית כדי לבטא את עצמן, זה היה נשמע מרגש יותר. בשאר הזמן הייתה שם עבודת גיטרות סבירה, עם כמה תפקידים מעניינים. בכללי נשמע פחות מעניין בעיני. כאמור, הייתי ממליץ על העברית. ולא הלהקה.

או קיי. אז לגבי פיטס. הלהקה הזאת הייתה הסיבה הכמעט יחידה להגעה שלי מירושלים וסחיבת שלושה אנשים איתי ממסיבת הפרידה לעמרי (גארפילד). אחרי מספר לא מבוטל של ביטולים בירושלים והפרסום על הערב הזה בבית פיתקית, היה לי ברור שזאת הולכת להיות ההזדמנות הכי טובה שלי לראות את ההרכב הזה בזמן הקרוב. אם ההר לא... וכו', אז וכו' וכו'. אני לא יכול שלא לומר שהנסיעה הזאת השתלמה.

קשה לי לתאר את ההרגשה של מה זה לראות את פיטס על הבמה. מדובר באחד ההרכבים הישראליים היחידים שאני ממש מקשיב להם בבית. לרוב אני הולך להופעות, וכשזה מגיע לדיסקים זה פחות מתאים לי רוב הזמן. יכול להיות שזה בגלל שהתרגלתי כ"כ להקשיב למוסיקה באנגלית, עם הפקה כזאתי וכזאתי. יותר ויותר קשה לי להתחבר לאמנים שנשמעים "ישראליים". בגלל זה חווית ההאזנה לפיטס היא מבחינתי כמעט שווה לחוויית ההאזנה שלי לאמנים שאני אוהב מחו"ל. כנראה שזאת אחת המעלות הראשונות והמשמעותיות של ההרכב הזה. זה נשמע כ"כ זורם אצלם, ואני לא מתבייש להגיד את זה.

מבחינתי לראות אותם בלייב זה כמו לראות להקה שאתה ממש אוהב, ורגיל לשמוע בבית, מקימה לתחייה מולך את המוסיקה שאתה מכיר כ"כ טוב. במקרה של הפיטס זה מקבל משנה תוקף. העיבודים שלהם מצוינים, ואנחנו מדברים בסה"כ על טריו. זה בטוח משהו בגיוון ובכתיבה של אורי סגל, שמובילה אותך מחטיבה לחטיבה, בהתפתחות ולא בזריקה של רעיונות סתם. בדינמיקה נהדרת בעיני הקטעים עוברים וחוזרים לנקודות מפתח בשיר, לעוגנים מלודיים ודינמיים מרשימים שאני לא שומע הרבה בארץ.

את ההשלמה לזה נותן יונתן יידוב, עם נגינת הבאס המלאה שלו. לא רק קצב, אלא בדיוק כמו הבאס שאני אוהב. מלודי, ממלא תפקיד נוסף לצד הגיטרה בהחזרה של העניין של האוזן במוסיקה. אני חושב שזה סוד הקסם של הטריו שלהם, העובדה שלפעמים אתה קולט שאת התפקיד הכי יפה מנגן דווקא הבאס. זה קורה יותר ויותר אצל כמה וכמה באסיסטים מצויינים גם בארץ, אבל איכשהו זה תמיד מפתיע מחדש. האנרגיה של שניהם ביחד, היופי של התפקידים, הביצוע של הקטעים האלה שוב ושוב מול הקהל, אלה מהלכים מנצחים. מהבחינה הזאת פיטס היא בעיני להקה של איצטדיונים אפילו. זה רק עושה להם טוב, אבל, שהם נשארים כאלה קטנים ונחמדים.

ושם איפשהו תמיד תמצאו את טליה פרי. הבחורה המקסימה שמאחורי התופים, היא לחלוטין לא זאת שנמצאת רק "מאחורי התופים". מילא השירה שלה, והקטעים שהיא כתבה להרכב. מחקר לא קשה במיוחד מגלה את החוט המקשר בין הרכב כמו פיטס לאליוט, ההרכב שלקראת סופו כלל למעשה רק את פרי ואת אלון כספי. קשה להאמין, אבל הנוכחות של פרי בשני ההרכבים מגלה את העוגן שלהם, גם אם זה לא ברור כ"כ במקרה של הפיטס עצמם. לפעמים לא צריך להיות בקדמת הבמה או לנגן על כלי מוביל כמו גיטרה חשמלית. זה לא שנמעיט חס וחלילה בחשיבות מקומו המרכזי של סגל מההרכב, אבל ההשתתפות של טליה פרי, שנראית על פניה מינורית, מהווה גם היא את עיקר הכוח של הפיטס. מסתבר שהקטעים היפיפיים שאותם היא כתבה וגם שרה, הקול שלה, הנוכחות הכאילו "לא מתופפית" והצנועה שלה, מכניסים להרכב עדינות וסוג של אפיל "אנטי גיבורי" דווקא. בתור מתופף אני יכול להגיד שדווקא התיפוף של פרי הוא מקור להשראה. מינימליסטי ולא מתיימר, ולכן משיג את האפקט הפשוט שצריך להיות לקצב. יש משהו בתבניות שחוזרות אצלה שלא עובד לפי שום חוק כתוב. פשוט אינטואיציה ומכות שנוחתות במקומות הנכונים, ולפעמים גם בסינקופות הלא נכונות. וזה הרי הדבר הכי נכון לעשות.

אחרי הפיטס עלו זק"א. פחות העניין שלי למען האמת. ברור אבל שבזמן שהפיטס נראים כמו הרכב אאוטסיידרי אולי לעולם של פיתקית, מסודרים ומאורגנים יחסית, הרי שזק"א נראים בהחלט כמו הרכב הבית. שיכורים במידה, רועשים באותה מידה, להקה מלוכלכת המובן הנחשק של המילה. מכיוון שאני מעריך את התופעה אבל פחות מתחבר אליה, נראה לי שאין לי הרבה מה להוסיף מעבר לזה. בזמן שהם התחילו לנגן היינו כמה אנשים על הגג וצפינו בשיא של ליקוי הירח שהיה באותו הלילה. אח"כ ירדתי למטה והתרשמתי קצת מההופעה. בשלב מסוים ארזנו את עצמנו, שלושת אנשי הרדיו אני, ענבל ואבי, ויחד עם שני קידר נסענו לשתות קפה ברוטשילד.

הנסיעה בחזרה לירושלים הייתה מושלמת עם The Walkmen החדש ברקע. בחיי שאני לומד להתרגל אליו לאט לאט. הייתה לנו דרך ארוכה וקצת קרה פתאום. אחרי החום המטורף של אותו היום זה היה די מרענן.

(צילום: מיכל שני)

6 באוגוסט 2008

על ההופעה של שלומי שבן בירושלים

(כתב: ארז בית-הלחמי):

ביום שבת האחרון הלכתי לשמוע את שלומי שבן, לא בפעם הראשונה. אחרי שכבר שמעתי את מופע הפסנתר הסתקרנתי מ"ספר השירים שלי", תמיד מעניין אותי לדעת יותר על מקורות ההשראה של אמנים שאני אוהב. הרשימה מגוונת מאד - שלומי שר מאיר אריאל, לאונרד כהן, הבילויים, שלמה גרוניך, יונה וולך, רנדי ניומן, בוב דילן ועוד.

הביצועים רובם טובים, התרגומים מוצלחים (הפראפרזות הישראליות ב"החיים שלי טובים" מבריקות) והנגינה מעוררת קנאה.

טבעי שבמופע כזה השירים יעברו עיבוד שמקרב אותם לסגנון הזמר ולרוב זה עובד, את "דאווין של שירי מחאה", רנדי ניומן ואפילו "שגר פגר" כאילו הוא כתב בעצמו. שלומי נמצא במיטבו בטקסטים האירוניים, עם משחקי המילים ונותן להם רקע נפלא עם הפסנתר.

במקצת המקרים זה מאולץ. לא כל אחד יכול לשיר את "בחצרות בחושך" או להבדיל את "Take This Waltz". נדרשת כאן פרסונה שונה שהיא לא שלו ולא קל לאמץ, הטירוף המאופק של ערן צור או הבגרות והאלגנטיות של לאונרד כהן. אין הסבר מלווה לבחירת השירים וחבל. במופע שהוא מהגדרתו אישי ומכאן אמור לבוא ערך מוסף הייתי שמח לשמוע על זה קצת, במיוחד ממי שמתחבא לפעמים מאחורי התחכום.

את ההופעה חתמו כמה הדרנים בהם שלומי שר שירים שלו כשהקהל מסרב לתת לו ללכת. כרגיל. היתה הופעה מהנה מאד ומומלצת למי שעוד לא היה.

נקודה לסיום - מה זה אומר שכל הבחירות שלו הן של זמרים בלבד? דיון מלא על חוסר בהשפעה נשית על יצירתו של שלומי שבן בפעם אחרת תודה לאלה והדר על הכרטיס!

שלומי שבן - "ספר השירים שלי" בצוללת הצהובה.

(תמונה: אסף אנטמן)