כלומר, בעיקר בקטע של פיטס, ופחות בקטע של זק"א.
מורחת לאקום, שפתחו את הערב, היו חביבות. שתי בחורות + אריאל קליינר על התופים. מי שהיה ההבטחה הירושלמית להיות המקבילה הגברית אולי של הדרה לוין-ארדי, והנה הוא שותף פעיל בלייבל הכאוטי הזה, ועוד כמתופף. איך הזמנים משתנים.
לגבי מורחת לאקום, במשחק מילים על "מורה חיילת", ההרכב השני שבו קליינר מתופף, הייתי אומר שכאשר השירה היא בעברית המהות של הלהקה מקבלת צורה טובה יותר. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שפיתקית הוא אחד הלייבלים הבולטים שראשיו מעודדים פעילות בעברית. לא באופי כופה או מכוון, אבל אחרי התוודעות ליוני כדן, וגם התבוננות בפעילות של דני הדר ונגה שלו, לא מפתיע שגם הקטעים בעברית של מוחקת לאקום מחברים אותם למקום ולזמן הזה. פחות מאשר ניסיון להתחבר לסצנה אחרת או מקום אחר. ברגעים ששתי הזמרות השתמשו בעברית כדי לבטא את עצמן, זה היה נשמע מרגש יותר. בשאר הזמן הייתה שם עבודת גיטרות סבירה, עם כמה תפקידים מעניינים. בכללי נשמע פחות מעניין בעיני. כאמור, הייתי ממליץ על העברית. ולא הלהקה.
או קיי. אז לגבי
פיטס. הלהקה הזאת הייתה הסיבה הכמעט יחידה להגעה שלי מירושלים וסחיבת שלושה אנשים איתי ממסיבת הפרידה לעמרי (גארפילד). אחרי מספר לא מבוטל של ביטולים בירושלים והפרסום על הערב הזה בבית פיתקית, היה לי ברור שזאת הולכת להיות ההזדמנות הכי טובה שלי לראות את ההרכב הזה בזמן הקרוב. אם ההר לא... וכו', אז וכו' וכו'. אני לא יכול שלא לומר שהנסיעה הזאת השתלמה.
קשה לי לתאר את ההרגשה של מה זה לראות את פיטס על הבמה. מדובר באחד ההרכבים הישראליים היחידים שאני ממש מקשיב להם בבית. לרוב אני הולך להופעות, וכשזה מגיע לדיסקים זה פחות מתאים לי רוב הזמן. יכול להיות שזה בגלל שהתרגלתי כ"כ להקשיב למוסיקה באנגלית, עם הפקה כזאתי וכזאתי. יותר ויותר קשה לי להתחבר לאמנים שנשמעים "ישראליים". בגלל זה חווית ההאזנה לפיטס היא מבחינתי כמעט שווה לחוויית ההאזנה שלי לאמנים שאני אוהב מחו"ל. כנראה שזאת אחת המעלות הראשונות והמשמעותיות של ההרכב הזה. זה נשמע כ"כ זורם אצלם, ואני לא מתבייש להגיד את זה.
מבחינתי לראות אותם בלייב זה כמו לראות להקה שאתה ממש אוהב, ורגיל לשמוע בבית, מקימה לתחייה מולך את המוסיקה שאתה מכיר כ"כ טוב. במקרה של הפיטס זה מקבל משנה תוקף. העיבודים שלהם מצוינים, ואנחנו מדברים בסה"כ על טריו. זה בטוח משהו בגיוון ובכתיבה של
אורי סגל, שמובילה אותך מחטיבה לחטיבה, בהתפתחות ולא בזריקה של רעיונות סתם. בדינמיקה נהדרת בעיני הקטעים עוברים וחוזרים לנקודות מפתח בשיר, לעוגנים מלודיים ודינמיים מרשימים שאני לא שומע הרבה בארץ.
את ההשלמה לזה נותן
יונתן יידוב, עם נגינת הבאס המלאה שלו. לא רק קצב, אלא בדיוק כמו הבאס שאני אוהב. מלודי, ממלא תפקיד נוסף לצד הגיטרה בהחזרה של העניין של האוזן במוסיקה. אני חושב שזה סוד הקסם של הטריו שלהם, העובדה שלפעמים אתה קולט שאת התפקיד הכי יפה מנגן דווקא הבאס. זה קורה יותר ויותר אצל כמה וכמה באסיסטים מצויינים גם בארץ, אבל איכשהו זה תמיד מפתיע מחדש. האנרגיה של שניהם ביחד, היופי של התפקידים, הביצוע של הקטעים האלה שוב ושוב מול הקהל, אלה מהלכים מנצחים. מהבחינה הזאת פיטס היא בעיני להקה של איצטדיונים אפילו. זה רק עושה להם טוב, אבל, שהם נשארים כאלה קטנים ונחמדים.
ושם איפשהו תמיד תמצאו את
טליה פרי. הבחורה המקסימה שמאחורי התופים, היא לחלוטין לא זאת שנמצאת רק "מאחורי התופים". מילא השירה שלה, והקטעים שהיא כתבה להרכב. מחקר לא קשה במיוחד מגלה את החוט המקשר בין הרכב כמו פיטס לאליוט, ההרכב שלקראת סופו כלל למעשה רק את פרי ואת אלון כספי. קשה להאמין, אבל הנוכחות של פרי בשני ההרכבים מגלה את העוגן שלהם, גם אם זה לא ברור כ"כ במקרה של הפיטס עצמם. לפעמים לא צריך להיות בקדמת הבמה או לנגן על כלי מוביל כמו גיטרה חשמלית. זה לא שנמעיט חס וחלילה בחשיבות מקומו המרכזי של סגל מההרכב, אבל ההשתתפות של טליה פרי, שנראית על פניה מינורית, מהווה גם היא את עיקר הכוח של הפיטס. מסתבר שהקטעים היפיפיים שאותם היא כתבה וגם שרה, הקול שלה, הנוכחות הכאילו "לא מתופפית" והצנועה שלה, מכניסים להרכב עדינות וסוג של אפיל "אנטי גיבורי" דווקא. בתור מתופף אני יכול להגיד שדווקא התיפוף של פרי הוא מקור להשראה. מינימליסטי ולא מתיימר, ולכן משיג את האפקט הפשוט שצריך להיות לקצב. יש משהו בתבניות שחוזרות אצלה שלא עובד לפי שום חוק כתוב. פשוט אינטואיציה ומכות שנוחתות במקומות הנכונים, ולפעמים גם בסינקופות הלא נכונות. וזה הרי הדבר הכי נכון לעשות.
אחרי הפיטס עלו
זק"א. פחות העניין שלי למען האמת. ברור אבל שבזמן שהפיטס נראים כמו הרכב אאוטסיידרי אולי לעולם של פיתקית, מסודרים ומאורגנים יחסית, הרי שזק"א נראים בהחלט כמו הרכב הבית. שיכורים במידה, רועשים באותה מידה, להקה מלוכלכת המובן הנחשק של המילה. מכיוון שאני מעריך את התופעה אבל פחות מתחבר אליה, נראה לי שאין לי הרבה מה להוסיף מעבר לזה. בזמן שהם התחילו לנגן היינו כמה אנשים על הגג וצפינו בשיא של ליקוי הירח שהיה באותו הלילה. אח"כ ירדתי למטה והתרשמתי קצת מההופעה. בשלב מסוים ארזנו את עצמנו, שלושת אנשי הרדיו אני, ענבל ואבי, ויחד עם שני קידר נסענו לשתות קפה ברוטשילד.
הנסיעה בחזרה לירושלים הייתה מושלמת עם
The Walkmen החדש ברקע. בחיי שאני לומד להתרגל אליו לאט לאט. הייתה לנו דרך ארוכה וקצת קרה פתאום. אחרי החום המטורף של אותו היום זה היה די מרענן.
ממש לפני אחד הפסטיבלים החשובים והמשפיעים בארץ, יובל בורשטיין מעלה שעתיים של הכנה נפשית ובירוקראטית לקראת הפסטיבל.
