(כתב: ארז בית-הלחמי):
ביום שבת האחרון הלכתי לשמוע את שלומי שבן, לא בפעם הראשונה. אחרי שכבר שמעתי את מופע הפסנתר הסתקרנתי מ"ספר השירים שלי", תמיד מעניין אותי לדעת יותר על מקורות ההשראה של אמנים שאני אוהב. הרשימה מגוונת מאד - שלומי שר מאיר אריאל, לאונרד כהן, הבילויים, שלמה גרוניך, יונה וולך, רנדי ניומן, בוב דילן ועוד.
הביצועים רובם טובים, התרגומים מוצלחים (הפראפרזות הישראליות ב"החיים שלי טובים" מבריקות) והנגינה מעוררת קנאה.
טבעי שבמופע כזה השירים יעברו עיבוד שמקרב אותם לסגנון הזמר ולרוב זה עובד, את "דאווין של שירי מחאה", רנדי ניומן ואפילו "שגר פגר" כאילו הוא כתב בעצמו. שלומי נמצא במיטבו בטקסטים האירוניים, עם משחקי המילים ונותן להם רקע נפלא עם הפסנתר.
במקצת המקרים זה מאולץ. לא כל אחד יכול לשיר את "בחצרות בחושך" או להבדיל את "Take This Waltz". נדרשת כאן פרסונה שונה שהיא לא שלו ולא קל לאמץ, הטירוף המאופק של ערן צור או הבגרות והאלגנטיות של לאונרד כהן. אין הסבר מלווה לבחירת השירים וחבל. במופע שהוא מהגדרתו אישי ומכאן אמור לבוא ערך מוסף הייתי שמח לשמוע על זה קצת, במיוחד ממי שמתחבא לפעמים מאחורי התחכום.
את ההופעה חתמו כמה הדרנים בהם שלומי שר שירים שלו כשהקהל מסרב לתת לו ללכת. כרגיל. היתה הופעה מהנה מאד ומומלצת למי שעוד לא היה.
נקודה לסיום - מה זה אומר שכל הבחירות שלו הן של זמרים בלבד? דיון מלא על חוסר בהשפעה נשית על יצירתו של שלומי שבן בפעם אחרת תודה לאלה והדר על הכרטיס!
שלומי שבן - "ספר השירים שלי" בצוללת הצהובה.
(תמונה: אסף אנטמן)
(תמונה: אסף אנטמן)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה