הלייבל האינטרנטי BirdSong ברדיו

בשבוע שעבר התארחו באולפן אנשי הלייבל האינטרנטי BirdSong. עם חומרים מאמנים שפועלים עצמאית או במסגרת הלייבל, דברים חדשים שלא יצאו עדיין, קטעים מיוחדים ואחרים שיצאו לאור רק במסגרת הלייבל. 

את הראיון אפשר לשמוע כאן או כרגיל דרך דף האירוחים שלנו.

(תמונה: דודו המנחם).
 

קטב מרירי היו באולפן, התוצאות לפניכם

בעקבות אלבום הבכורה של ההרכב "קטב מרירי", מתארחים באולפן שניים מחברי ההרכב - חיים רחמני ושי לווינשטיין. יחד עם טליק אדיר, מחברי קבוצת "גושפנקא", הם מדברים על האלבום החדש, על מוזיקה ניסיונית בארץ, הגות והוגים ועוד. בתכנית קטעים מהאלבום החדש, קטעים שטרם ראו אור וקטעים מפרוייקטים אחרים.

בעז עילם ראיין, ואת התוצאה אפשר לשמוע כאן, או דרך דף האירוחים שלנו ב iCast.

שבוע הבא ברדיו הר הצופים מארח, חברי הלייבל האינטרנטי BirdSong בחומרים של הלייבל, חומרים מקוריים ועוד.

Pits בבית פיתקית

(כתב: דודו המנחם).

פיטס, כי זה מה שנשאר לי בראש אחרי מוצ"ש האחרון בבית פיתקית. זה, ואולי הביקיני של ג'קי מזק"א, למי שבקטע (וגם אני בקטע, כמו שהיה אומר רייסקינדר).

כלומר, בעיקר בקטע של פיטס, ופחות בקטע של זק"א. מורחת לאקום, שפתחו את הערב, היו חביבות. שתי בחורות + אריאל קליינר על התופים. מי שהיה ההבטחה הירושלמית להיות המקבילה הגברית אולי של הדרה לוין-ארדי, והנה הוא שותף פעיל בלייבל הכאוטי הזה, ועוד כמתופף. איך הזמנים משתנים.

לגבי מורחת לאקום, במשחק מילים על "מורה חיילת", ההרכב השני שבו קליינר מתופף, הייתי אומר שכאשר השירה היא בעברית המהות של הלהקה מקבלת צורה טובה יותר. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שפיתקית הוא אחד הלייבלים הבולטים שראשיו מעודדים פעילות בעברית. לא באופי כופה או מכוון, אבל אחרי התוודעות ליוני כדן, וגם התבוננות בפעילות של דני הדר ונגה שלו, לא מפתיע שגם הקטעים בעברית של מוחקת לאקום מחברים אותם למקום ולזמן הזה. פחות מאשר ניסיון להתחבר לסצנה אחרת או מקום אחר. ברגעים ששתי הזמרות השתמשו בעברית כדי לבטא את עצמן, זה היה נשמע מרגש יותר. בשאר הזמן הייתה שם עבודת גיטרות סבירה, עם כמה תפקידים מעניינים. בכללי נשמע פחות מעניין בעיני. כאמור, הייתי ממליץ על העברית. ולא הלהקה.

או קיי. אז לגבי פיטס. הלהקה הזאת הייתה הסיבה הכמעט יחידה להגעה שלי מירושלים וסחיבת שלושה אנשים איתי ממסיבת הפרידה לעמרי (גארפילד). אחרי מספר לא מבוטל של ביטולים בירושלים והפרסום על הערב הזה בבית פיתקית, היה לי ברור שזאת הולכת להיות ההזדמנות הכי טובה שלי לראות את ההרכב הזה בזמן הקרוב. אם ההר לא... וכו', אז וכו' וכו'. אני לא יכול שלא לומר שהנסיעה הזאת השתלמה.

קשה לי לתאר את ההרגשה של מה זה לראות את פיטס על הבמה. מדובר באחד ההרכבים הישראליים היחידים שאני ממש מקשיב להם בבית. לרוב אני הולך להופעות, וכשזה מגיע לדיסקים זה פחות מתאים לי רוב הזמן. יכול להיות שזה בגלל שהתרגלתי כ"כ להקשיב למוסיקה באנגלית, עם הפקה כזאתי וכזאתי. יותר ויותר קשה לי להתחבר לאמנים שנשמעים "ישראליים". בגלל זה חווית ההאזנה לפיטס היא מבחינתי כמעט שווה לחוויית ההאזנה שלי לאמנים שאני אוהב מחו"ל. כנראה שזאת אחת המעלות הראשונות והמשמעותיות של ההרכב הזה. זה נשמע כ"כ זורם אצלם, ואני לא מתבייש להגיד את זה.

מבחינתי לראות אותם בלייב זה כמו לראות להקה שאתה ממש אוהב, ורגיל לשמוע בבית, מקימה לתחייה מולך את המוסיקה שאתה מכיר כ"כ טוב. במקרה של הפיטס זה מקבל משנה תוקף. העיבודים שלהם מצוינים, ואנחנו מדברים בסה"כ על טריו. זה בטוח משהו בגיוון ובכתיבה של אורי סגל, שמובילה אותך מחטיבה לחטיבה, בהתפתחות ולא בזריקה של רעיונות סתם. בדינמיקה נהדרת בעיני הקטעים עוברים וחוזרים לנקודות מפתח בשיר, לעוגנים מלודיים ודינמיים מרשימים שאני לא שומע הרבה בארץ.

את ההשלמה לזה נותן יונתן יידוב, עם נגינת הבאס המלאה שלו. לא רק קצב, אלא בדיוק כמו הבאס שאני אוהב. מלודי, ממלא תפקיד נוסף לצד הגיטרה בהחזרה של העניין של האוזן במוסיקה. אני חושב שזה סוד הקסם של הטריו שלהם, העובדה שלפעמים אתה קולט שאת התפקיד הכי יפה מנגן דווקא הבאס. זה קורה יותר ויותר אצל כמה וכמה באסיסטים מצויינים גם בארץ, אבל איכשהו זה תמיד מפתיע מחדש. האנרגיה של שניהם ביחד, היופי של התפקידים, הביצוע של הקטעים האלה שוב ושוב מול הקהל, אלה מהלכים מנצחים. מהבחינה הזאת פיטס היא בעיני להקה של איצטדיונים אפילו. זה רק עושה להם טוב, אבל, שהם נשארים כאלה קטנים ונחמדים.

ושם איפשהו תמיד תמצאו את טליה פרי. הבחורה המקסימה שמאחורי התופים, היא לחלוטין לא זאת שנמצאת רק "מאחורי התופים". מילא השירה שלה, והקטעים שהיא כתבה להרכב. מחקר לא קשה במיוחד מגלה את החוט המקשר בין הרכב כמו פיטס לאליוט, ההרכב שלקראת סופו כלל למעשה רק את פרי ואת אלון כספי. קשה להאמין, אבל הנוכחות של פרי בשני ההרכבים מגלה את העוגן שלהם, גם אם זה לא ברור כ"כ במקרה של הפיטס עצמם. לפעמים לא צריך להיות בקדמת הבמה או לנגן על כלי מוביל כמו גיטרה חשמלית. זה לא שנמעיט חס וחלילה בחשיבות מקומו המרכזי של סגל מההרכב, אבל ההשתתפות של טליה פרי, שנראית על פניה מינורית, מהווה גם היא את עיקר הכוח של הפיטס. מסתבר שהקטעים היפיפיים שאותם היא כתבה וגם שרה, הקול שלה, הנוכחות הכאילו "לא מתופפית" והצנועה שלה, מכניסים להרכב עדינות וסוג של אפיל "אנטי גיבורי" דווקא. בתור מתופף אני יכול להגיד שדווקא התיפוף של פרי הוא מקור להשראה. מינימליסטי ולא מתיימר, ולכן משיג את האפקט הפשוט שצריך להיות לקצב. יש משהו בתבניות שחוזרות אצלה שלא עובד לפי שום חוק כתוב. פשוט אינטואיציה ומכות שנוחתות במקומות הנכונים, ולפעמים גם בסינקופות הלא נכונות. וזה הרי הדבר הכי נכון לעשות.

אחרי הפיטס עלו זק"א. פחות העניין שלי למען האמת. ברור אבל שבזמן שהפיטס נראים כמו הרכב אאוטסיידרי אולי לעולם של פיתקית, מסודרים ומאורגנים יחסית, הרי שזק"א נראים בהחלט כמו הרכב הבית. שיכורים במידה, רועשים באותה מידה, להקה מלוכלכת המובן הנחשק של המילה. מכיוון שאני מעריך את התופעה אבל פחות מתחבר אליה, נראה לי שאין לי הרבה מה להוסיף מעבר לזה. בזמן שהם התחילו לנגן היינו כמה אנשים על הגג וצפינו בשיא של ליקוי הירח שהיה באותו הלילה. אח"כ ירדתי למטה והתרשמתי קצת מההופעה. בשלב מסוים ארזנו את עצמנו, שלושת אנשי הרדיו אני, ענבל ואבי, ויחד עם שני קידר נסענו לשתות קפה ברוטשילד.

הנסיעה בחזרה לירושלים הייתה מושלמת עם The Walkmen החדש ברקע. בחיי שאני לומד להתרגל אליו לאט לאט. הייתה לנו דרך ארוכה וקצת קרה פתאום. אחרי החום המטורף של אותו היום זה היה די מרענן.

(צילום: מיכל שני)

על ההופעה של שלומי שבן בירושלים

(כתב: ארז בית-הלחמי):

ביום שבת האחרון הלכתי לשמוע את שלומי שבן, לא בפעם הראשונה. אחרי שכבר שמעתי את מופע הפסנתר הסתקרנתי מ"ספר השירים שלי", תמיד מעניין אותי לדעת יותר על מקורות ההשראה של אמנים שאני אוהב. הרשימה מגוונת מאד - שלומי שר מאיר אריאל, לאונרד כהן, הבילויים, שלמה גרוניך, יונה וולך, רנדי ניומן, בוב דילן ועוד.

הביצועים רובם טובים, התרגומים מוצלחים (הפראפרזות הישראליות ב"החיים שלי טובים" מבריקות) והנגינה מעוררת קנאה.

טבעי שבמופע כזה השירים יעברו עיבוד שמקרב אותם לסגנון הזמר ולרוב זה עובד, את "דאווין של שירי מחאה", רנדי ניומן ואפילו "שגר פגר" כאילו הוא כתב בעצמו. שלומי נמצא במיטבו בטקסטים האירוניים, עם משחקי המילים ונותן להם רקע נפלא עם הפסנתר.

במקצת המקרים זה מאולץ. לא כל אחד יכול לשיר את "בחצרות בחושך" או להבדיל את "Take This Waltz". נדרשת כאן פרסונה שונה שהיא לא שלו ולא קל לאמץ, הטירוף המאופק של ערן צור או הבגרות והאלגנטיות של לאונרד כהן. אין הסבר מלווה לבחירת השירים וחבל. במופע שהוא מהגדרתו אישי ומכאן אמור לבוא ערך מוסף הייתי שמח לשמוע על זה קצת, במיוחד ממי שמתחבא לפעמים מאחורי התחכום.

את ההופעה חתמו כמה הדרנים בהם שלומי שר שירים שלו כשהקהל מסרב לתת לו ללכת. כרגיל. היתה הופעה מהנה מאד ומומלצת למי שעוד לא היה.

נקודה לסיום - מה זה אומר שכל הבחירות שלו הן של זמרים בלבד? דיון מלא על חוסר בהשפעה נשית על יצירתו של שלומי שבן בפעם אחרת תודה לאלה והדר על הכרטיס!

שלומי שבן - "ספר השירים שלי" בצוללת הצהובה.

(תמונה: אסף אנטמן)
 

סטיבן פטריק שנאוס - על ההופעות של מוריסי ואולריך שנאוס בישראל השבוע

מה מחבר בין מוריסי לאולריך שנאוס? חוץ מזה שמדובר בשני מופעים שהגיעו הנה מחו"ל בשבוע שחלף, שום דבר כנראה. אם הייתי ממש מתאמץ, הייתי אומר שקצת אחרי שהסמית'ס התפרקו, העיר ממנה בא מוריסי תרמה את חלקה לפריצה של הז'אנר ששנאוס עסוק בגלגול האלקטרוני הנוכחי שלו – שוגייז. להגיד שהז'אנר הזה פרץ הוא כמובן מונח יחסי שקשור לשיח פנימי של קהילת חובבי המוזיקה, והרהרתי בזה הרבה השבוע דווקא בגלל מוריסי. לפעמים היה נדמה לי שכל מי שסביבי היה בסטרס לקראת ההופעה (ההיסטורית, כך נאמר לנו) של מוריסי בכזו דרגה, שבכל פעם שנתקלנו בטיפוס ששאל "מי זה, בעצם?", היינו, אני והסובבים אותי, בהלם. דווח ש-6,000 איש הגיעו לגני התערוכה ביום שלישי לראות את מוריסי, אם תחלקו את המספר הזה ב-1000, תקבלו את מספר האנשים שנכחו בחלל הקטן של אוגנדה בירושלים כשאולריך שנאוס התיישב ליד המחשב שלו למחרת. אני אנסה בכל זאת לשפוך כמה וכמה מילים על שתי ההופעות האלה.

אפתח ואציין שאינני מעריץ של מוריסי או של הסמית'ס, לא גדלתי עליהם, ולא התעמקתי במוזיקה שלהם יתר על המידה גם בדיעבד. האמת היא שיש מעט מאד מוזיקה שגדלתי עליה (יחסית למישהו שכל כך עסוק בזה היום), ולאט לאט אני מבין שהאשמה היא שפשוט, גדלתי על רדיו. לא יודע אם יש היום מתבגרים שעדיין גדלים על רדיו, אני יודע שמגיל מאד צעיר ועד שהתגייסתי, קוטנר ליווה את כל ארוחות הצהריים שלי אחרי שחזרתי מביה"ס, ושבחופשים (או בהזדמנויות אחרות), הייתי עושה הכל כדי להידבק לגל"צ בין 2 בלילה ל- 5 בבוקר כדי להאזין ל"לא רוצים לישון". ושם, בתוכניות הליליות הללו שערכו החיילים המזדמנים במחלקת המוזיקה של גל"צ, גידלו אותי בין השאר על מוריסי ועל הסמית'ס. המחיר של ההופעה היה קרוב מאד לשכנע אותי שזה לא באמת שווה את זה, אבל במכלול השיקולים שהיו לי, קניתי ימים ספורים לפני ההופעה כרטיס (ותודה לחברות הסלולאריות, מחיות התרבות בישראל).

זה די העמיד אותי במצב שבו לא יכולתי להתאכזב. לא היה מדובר כאן במפגש עם אליל נעוריי, אלא סתם רצון לראות את אחד המוזיקאים שגם בעיני הוא מהייחודיים והמשפיעים בתולדות המוזיקה הפופולארית, ואם לא יהיה משהו, אז לא נורא, יהיו הרבה חברים ובירה. האמת היא שלא הייתי מופתע מהפרצופים הנרגשים שנצצו כשההופעה הזו הסתיימה – חשתי כך שנה לפני כן בדיוק באותו מקום כשניצבתי מול מישהו שהוא דווקא כן סוג של אליל נעוריי – איגי פופ (שהגיע לשם עם הסטוג'ס). כל הדיבורים לפני ההופעה על יוצר שנמצא הרבה מעבר לשיא, שהוא חיקוי עלוב של עצמו לפני 20 שנה ושאר דעות מסוג זה (לגיטימיות ככל שיהיו), לא נראו לי רלוונטיות במיוחד. כמו שאמר לי עמיתי לתחנה דודו המנחם (שאינו חובב מוריסי כלל ועיקר) – ברגע שההופעה מתחילה ואתה ניצב שם למרגלות היוצר שאתה אוהב, זה לא ממש משנה. גם ההופעה של הסטוג'ס הייתה צריכה כנראה להיות טובה בהרבה ממה שהייתה בהרבה היבטים, אבל זה ממש לא שינה את ההלם שחשתי בשלושת השירים הראשונים, כעמדתי שורות ספורות מהבמה מול המוזיקאי העצום הזה שאני מאזין לו בהערצה מאז אותם ימים של "לא רוצים לישון".

הגענו, חבורה די גדולה, לביתן 1 בגני התערוכה כמעט שעתיים לפני החימום הראשון. תור בקופות לא היה, ובפנים הייתה אווירה של פסטיבל. אחרי שראיתי שם גם את הסטוג'ס, על ביתן 1 חייבים להגיד שהוא המקום הטוב ביותר להופעות מסוג זה (בתנאי שיש השקעה מינימאלית בסאונד, מה שקרה בהופעה של מוריסי ולא קרה בהופעה של הסטוג'ס). תוסיפו לזה את המזגן המקפיא (והמבורך, בלחות התל-אביבית הבלתי נסבלת), ותקבלו מיקום באמת אידיאלי.

על אסף אבידן והמוג'וס אין לי יותר מדי מה לכתוב, למרות שמדובר ללא ספק בתופעה הבולטת במוזיקה הישראלית נכון לעכשיו. מבחינת האינטראקציה עם הקהל, עושה רשם שהחימום הזה עבד מצוין, ובטח לא יזיק לאבידן. לאבידן וללהקה יש הרבה מעלות, אבל כמו בפעם הראשונה שראיתי אותם, אני פשוט לא מצליח לצלוח הופעה שלמה שלהם בלי שזה יתחיל להרגיש רפטיטיבי מדי אחרי כמה שירים. אני מבין שב"ניו-יורק דולז", הלהקה שמוריסי העריץ וקיימת היום בגלגול מאד שונה מימיה הראשונים אני אמור לטפל בחרדת קודש. בגלל שאני לא ממש מכיר את הלהקה, אין לי יותר מדי מה להרחיב גם על החימום הזה. זה היה מוצלח יותר מאבידן, אבל גם כאן, נמשך קצת יותר מדי זמן ומיצה את עצמו מהר מדי (הגם שכלל כמה רגעים ממש מוצלחים). היו בהופעה הזו רגעים ששידרו שהנה עומדת מולנו להקה ותיקה שיודעת לעשות את העבודה מצוין, והיו גם רגעים בהם נראתה הלהקה מעט פתטית. הקהל האמיתי של הלהקה הזו מצא את עצמו, יש להניח, למחרת ב"בארבי" במופע שהיה כולו של הלהקה.

אחרי מופע וידאו מגלומני ומעולה שחימם את האווירה, ושיר המונה את כל הרעות החולות של העולם מיד אחריו, הוא עלה, קצת אחרי 22:00. למרות שאני לא מעריץ, זו הייתה הופעה מרגשת לחלוטין, אבל לי באופן אישי לקח הרבה זמן להרגיש את הצביטה. הוא פתח עם "Last Of The Famous International Playboys", לא שירו הגדול מכולם בעיני. אח"כ, אני מבין שהיה שיר של הסמית'ס שאני פשוט לא מכיר ("Ask"), ואחריו "First of the Gang to Die" שאני מאד אוהב, אבל עדיין לא הבקיע את החומות שלי. "Vicar in a Tutu", הממ, גם לא שיר ענק בעיני... וכך זה נמשך, טוב אבל לא ממש מרגש גם ב- "Irish Blood, English Heart" שזכה לביצוע מעולה, אמנם.

אני זוכר את הרגע שבו מוריסי הכניע אותי, ומאותו רגע ההופעה לא דמתה לחציה הראשון. 11 שירים בתוך ההופעה, הגיע "Stop Me if You Think You've Heard this One Before", שהוא לא רק שיר נפלא של הסמית'ס, אלא היה רגע שיא של ממש בהופעה (הקהל, הקהל). מיד אחריו הגיע "Everyday is like Sunday", בביצוע שעולה על הגרסה האולפנית בהרבה, ואפילו העובדה שמוריסי שר שני שירים חדשים וחלשים אח"כ (אחד מהם, הראשון בקליפ הזה) לא יכלה להרוס את ההופעה הזאת. השיא הגיע קצת אח"כ, בביצוע של ""The Death of a Disco Dancer (קטע 2 בקליפ) שהיה מושלם לטעמי, גם מבחינת השירה של מוריסי וגם מבחינת התמיכה של הלהקה. הפסגה הבאה הייתה כמובן הסיום הבומבסטי עם "How Soon is Now", שפשוט הכניס את כל הקהל להיסטריה (מוצדקת לחלוטין), וההדרן הכל כך מרגש - "There is a light that never goes out". הביצוע היה קצת יותר איטי, והייתי מעדיף אותו יותר דומה למקור, אבל אחרי כל הערב הזה, עצרתי בהדרן להאזין למילים של השיר הזה בפעם המי-יודע-כמה ולהביט בפנים של מוריסי כשהוא שר את זה. לסמית'ס היו להיטים יותר גדולים מזה, אבל אני מניח שמוריסי לא במקרה חתם עם זה את ההופעה. היו ביצועים טובים מזה בהופעה, אבל לא היה רגע מרגש יותר.

את מוריסי האיש לא פענחתי בהופעה הזו. מצד אחד, הוא יצר רושם חביב להפליא והתגלה במלוא מוריסיותו – הייתה תחושה שהוא באמת נהנה, שעברה לדעתי גם לקהל. מצד שני, הוא לא חסך הערות ציניות כלפי הקהל בכמה וכמה רגעים, וגם זה היה מאד הוד-מוריסיותו מצידו. זה האיש, כנראה. בלי להיות מעריץ גדול בכלל, והגם שאני מתעקש לכתוב כאן שבעיני רשימת השירים שבוצעה הייתה תמוהה במקצת, זה היה ערב באמת מרגש להפליא, ורק המבטים סביב על האנשים שעמדו סביבי כשהם נחנקים מהתרגשות הייתה... חונקת מהתרגשות בפני עצמה. ואחרי כל הטענות למפיקים שהושמעו – והן מוצדקות לחלוטין מבחירת המיקום הראשוני ועד המחיר הגבוה ותרגיל שימור הלקוחות הסלולארי – מילה טובה לכל העושים בדבר בביתן 1 של גני התערוכה – היה מאורגן להפליא והייתה אווירה נהדרת. כן ירבו.

פסטיבל מוריסי בגני התערוכה, העלים כמעט לחלוטין את הגעתו לישראל של מוזיקאי אלקטרוני פורץ דרך שחתום בחברת תקליטים אלטרנטיבית מהבולטות בעולם (domino). אולריך שנאוס הגרמני (שיושב בלונדון למיטב ידיעתי) הגיע לכאן, לא בפעם הראשונה, לשתי הופעות, ביום רביעי (למחרת המופע של מוריסי) באוגנדה בירושלים, ולעוד הופעה בחמישי בערב בלבונטין 7 בת"א. שנאוס מגיע לכאן אחרי שלושה אלבומים שכל אחד מהם היה טוב מקודמו, ובכל אחד מהם הצליח לנסח באופן טוב יותר את החיבור בין מוזיקת שוגייז חלומית שחלפה פחות או יותר מן העולם, למוזיקת אמביינט שודאי אינה פופולארית היום כבעבר, אך ממשיכה להתחדש כתוצאה משילובים מרתקים מהסוג ששנאוס עצמו עושה. אחרי האזנה לאי פי החדש והמעולה שלו – ""Stars, חשתי שאין לי הפריבילגיה לוותר על מפגש פנים אל פנים עם המוזיקה הזו.

הסיפור הגדול בו פאב/חנות הדיסקים/חנות הקומיקס אוגנדה שבירושלים הפך בחודשים האחרונים למקום הרלוונטי האחרון בירושלים למוזיקה אלטרנטיבית והופעות (בעיני, כמובן), הוא סיפור עצוב שאין טעם להיכנס אליו בהרחבה כאן. בקצרה – אחרי סגירתם של מוסדות רבים, נדמה שבאוגנדה הרגישו שהם יכולים לעמוד בלחץ הזה ולספק מידי יום את ההופעות והתקלוטים הטובים ביותר שיש לעיר הזו להציע, ערב אחרי ערב. הגעתו של מוזיקאי מסדר הגודל של שנאוס אינה עניין של מה בכך, והיא הישג שיא נוסף למקום הקטן הזה בחודשים האחרונים.

באוגנדה יש כמעט תמיד לא מעט אנשים, אלא שהם לא תמיד מגיעים במיוחד בשביל ההופעות שמתרחשות בחלל ההופעות הקטן של המקום. כניסה לחלל עלתה 40 ₪ (נו, יום אחרי מוריסי זה נראה כמו דמי כיס), וקצת מעל עשרה אנשים התאספו לחימום של יאיר עציוני AKA "ורמונט". זו הפעם הראשונה שאני שומע ורואה את עציוני, מוזיקאי אלקטרוני מוערך ביפן דווקא. הדבר הבולט הראשון הוא שהגענו להופעה אלקטרונית של אדם בודד – יש בעיה בכל העניין הזה. עציוני עמד אמנם עם פניו לקהל, אבל היה מרוכז במקינטוש ובקונסולה שלו לאורך ההופעה. כלומר, לאו דווקא ברור במה שונה העניין מישיבת האזנה לדיסק שלו בסלון. המוזיקה של עציוני אינה קומוניקטיבית בלשון המעטה – המחשב צפצף והחריש אוזניים, ועציוני הוסיף קרחצים ועיוותים אחרים דרך הקונסולה שלו (או מה שזה לא היה שם), שלא הקלו על העניין. אם הצלחתי לחלק נכון את הסט שהוא נתן למקטעים, הוא ניגן כארבעה קטעים. בשני הראשונים, אני מודה, זה היה לא רק לא קל ומחריש אוזניים, אלא שלעיתים היה זה בלתי נסבל ברמה שגרמה ליושבי המקום לאטום את אוזניהם (ויושבי האוגנדה נכחו באי אילו הופעות אוונגרד בימיהם). אולי קצת חבל, שני הקטעים הבאים החלו לפתח משהו מוצלח באמת – הם היו קצביים יותר, נוחים יותר לאוזן, אבל לא פחות מאתגרים. אלא שעד שעציוני החל לנגן אותם, ברחו לא מעט מיושבי החלל החוצה מפאת הרעשים (אתם יודעים מה, אולי מסיבות אחרות), ובסוף הסט של עציוני ספרתי בקהל שישה אנשים כולל אני ושנאוס, שעלה מיד אחריו.

על המוזיקה של שנאוס פשוט אין מה להרחיב את הכתיבה – היא נפלאה בעיני. שילוב מנצח של אמביינט, מינימל-טכנו והשפעות שוגייז – מוזיקה שיכולה להיווצר בעיקר בגרמניה (במתווה הרכבים מהסוג של "The Notwist" ו- "Lali Puna"), אבל הגיוני שמדברת מאד דווקא לאנגלים. הבעיה בתחילת ההופעה, כמו אצל עציוני, הייתה שלא ברור מהו ערך ההופעה כאן. אם יושבים להם כך וכך אנשים (שהלכו והתרבו במשך הערב) על רצפת חלל האוגנדה, בוהים בגבו (!) של שנאוס משחק עם המחשב והמקלדת שלו וצופים במופע וידאו-ארט (חלש למדי), האם לא יכלו לעשות זאת גם בבית? מהו מימד ההופעה כאן? לכן, על ריצפת האוגנדה הרהרתי בשאלה הזו, עד שניתנה התשובה בסופו של דבר.

עמוק בתוך הסט הנהדר של שנאוס, כשכבר היו לא מעט אנשים בקהל (יחסית, עדיין פחות מ-20 לדעתי), הוא החל לנגן את "Look at the Sky", הקטע המוביל את האי פי החדש שלו. ארבע דקות חלומיות שמתחילות בשקט יחסי שמתגבר לכדי קתרזיס קצבי יחסי – קטע שאי אפשר להישאר אדישים ליופיו. כבר בקטעים שנוגנו לפני כן, היה ברור שבאוגנדה היה אמור להיות באותו ערב מינימל-רייב, ולא היה ברור למה כולם מרוחים על הרצפה ועוצמים עיניים. אלא ש- "Look at the Sky" סיפק את המפנה, פתאום כולם נעמדו על רגליהם, ומי היה מאמין, נצפו אפילו תזוזות קלות בקהל. זה קשה כשמי שמופיע יושב מול מחשב עם הגב אלייך, אבל בסוף זה קרה – ההופעה הזו הפכה לדבר הכי קרוב לרייב של מינימל-טכנו, אם יש בכלל דבר כזה. חבל שזה קרה כל כך עמוק בהופעה, עד שכמה קטעים אח"כ קם שנאוס מהמחשב לקול תשואות הקהל. נו מילא, אולי הייתה הופעה "חיה" יותר למחרת בת"א. אם המוזיקה הזו אינה חומר להופעות, מומלץ להגיע למוזיקה של שנאוס לפחות להאזנה ביתית, בכל מקרה.

מוריסי בגני התערוכה, ת"א (מופעי חימום: אסף אבידן והמוג'וס, ניו-יורק דולז), 29.7.08
אולריך שנאוס באוגנדה, ירושלים (חימום: ורמונט), 30.7.08

בעז עילם

כתבה על רדיו הר הצופים בפי-האתון, עלון הסטודנטים האוניברסיטאי. 

עם נעמה מס, בעז עילם, דודו המנחם ותמר מלינוביץ'. כאן תוכלו בקרוב לקרוא את הכתבה במלואה.

היסטוריה.